מחלת הסוכרת והקשר לסטרס בעבודה

ביום האירוע נדרש נ` לעמוד בפני הקהל ולשאת נאום קצר מתוקף תפקידו כמפיק האירוע, ולקראת הנאום נקלע נ` להתקף חרדה שהתבטא בהזעה, בדפיקות לב בקצב מוגבר ובמצב קדם עילפון. למרות מצבו הנפשי המעורער הצליח נ` לעלות על הבמה ולנאום למשך מספר שניות. אולם, גם לאחר סיום האירוע, המשיך נ` לסבול ממועקה נפשית קשה, וכעבור שבועות ספורים החלו להופיע אצלו תסמינים שונים, לרבות רמות סוכר גבוהות, שתייה מרובה וירידה במשקל.

נוכח הופעת התסמינים, נבדק נ` על ידי רופא והוא אובחן כחולה במחלת הסוכרת. בשל כך, פנה נ` למשרדנו לשם הגשת תביעה למוסד לביטוח לאומי בדרישה שתכיר באירוע כתאונת עבודה, ותשלם לו דמי פגיעה ותגמולים בגין נכותו. במענה לתביעה שהגיש משרדנו, המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה ושלח את נ` לוועדה רפואית.

לקראת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, משרדנו שלח את נ` לבדיקה של מומחה לרפואה פנימית. בחוות דעתו, הדגיש המומחה כי הספרות המקצועית מכירה בכך שדחק נפשי או גופני יכולים לשמש גורם סביבתי שמביא בנסיבות מסוימות לפריצת מחלת הסוכרת או להחמרתה. בהתבסס על קביעות המומחה בחוות דעתו, טען משרדנו בוועדה הרפואית כי הדחק הנפשי החמור שחווה נ`, במסגרת ההכנות לאירוע של העבודה ובמהלכו, גרם בסבירות גבוהה להתפרצות מחלת הסוכרת, במיוחד נוכח סמיכות הזמנים בין האירוע לבין הופעת המחלה. בנוסף, משרדנו עמד על כך כי יש לקבוע ל-נ` נכות צמיתה בשיעור של 40% בגין מחלת הסוכרת.

לאחר שהשתכנעה מטענות משרדנו, הוועדה הרפואית קבעה כי נכותו הצמיתה של נ` עומדת על 40% וכי קיים קשר סיבתי בין הנכות לבין אירוע הדחק במהלך עבודתו. אולם, המוסד לביטוח לאומי הגיש ערעור על החלטת הוועדה, והוועדה לעררים קבעה כי לא מתקיים קשר סיבתי בין נכותו של נ` לדחק שנגרם בעבודה.

בעקבות זאת, משרדנו הגיש בקשה לבית הדין להחזיר את תביעתו של נ` לעיון הוועדה לעררים, והוועדה, אשר השתכנעה באופן חלקי מטענות משרדנו, קבעה כי האירוע בעבודה גרם להחמרה במצב הסוכרת של נ` וכי שיעור נכותו בגין הליקוי עומד על 20%. בהסכמת הצדדים, עניינו של נ` הוחזר בשנית לעיון הוועדה הרפואית לעררים. משרדנו טען כי שיעור הנכות שנקבע איננו תואם את נכותו של נ` בפועל, ואף עמד על כך שיש לראות באירוע כגורם לפריצת מחלת הסוכרת, ולא רק להחמרתה. הוועדה קיבלה את טענת משרדנו לעניין שיעור הנכות, והעלתה את אחוזי נכותו של נ` ל-40%, אולם קבעה כי מדובר בהליך החמרה ולא בהליך גרימה. לאחר מכן הוחזרה התביעה שלוש פעמים נוספות לעיון הוועדה לעררים, אך זו הותירה את החלטתה על כנה. אם כן, בתום הוועדות הרפואיות נקבע כי התפרצות מחלת הסוכרת הייתה החמרה של מצב קיים; לפני האירוע עמד מצבו של נ` על 0% נכות, ואילו בעקבות האירוע נקבעה לו נכות צמיתה של 40% לכל החיים. לאור זאת, נ` עתיד לקבל עד סוף חייו סכום כולל של 921,210 ₪.

עו"ד אבי שינדלר, אשר ניהל את התיק מטעם משרדנו, התייחס להליך וסיכם: "אחד התיקים המשמעותיים שטופלו במשרד. תיק פורץ דרך מבחינת הוכחת נזק הקיים על מטען גנטי שמושפע מאירוע סביבתי חריג.

ברצוני לציין את עוה"ד הילה כהן שליוותה את התיק מתחילתו והביאה את התיק להישג המדובר.

ברצוני להביע את צערי העמוק על לכתו לפני שבועיים של פרופסור מיכה רפפורט, המומחה שעמד מאחורינו מתחילת התיק ועד סיומו. מגדולי המומחים שהיו למשרד. איש משכמו ומעלה. מקצוען. ישר דרך. נטול פניות, שרק האמת והצדק עמדו לפניו. אובדנו הוא אובדן גדול למשרד וללקוחות העתידיים, שיצטרכו את המומחה הטוב ביותר בתחום של הרפואה הפנימית ככלל ומחלת הסוכרת בפרט. יהי זכרו ברוך."